מקום של שלום על פני האדמה
שני חקלאים בעלי חלקות שכנות רבו על חלקת אדמה. זה אמר”האדמה הזאת שייכת לי”, וזה אמר “לא, כי לי היא שייכת!”. התווכחו ולא הצליחו להגיע לפשרה. החליטו ללכת לחכם שיפסוק ביניהם. שמע החכם את דיבריהם ואמר: “איני יודע את התשובה לשאלתכם, נלך ונשאל את האדמה”. יצאו אל חלקת המריבה, החכם הניח אוזנו על הקרקע והקשיב. לבסוף קם ואמר: “האדמה אומרת שאינה שייכת לאף אחד מכם, אלא אתם שניכם שייכים לה”
(מעשיה חסידית)
האדמה מספרת סיפור, ואנחנו יכולים לבחור אם להקשיב. חז”ל, האינדיאנים ותרבויות אדמה אחרות האנישו את האדמה בסיפוריהם והיא מתלוננת, מניקה, צוחקת ובוכה. חקלאים וגננים טובים, כאז כן היום, אכן חשים תשוקה עזה כלפי האדמה, יודעים לקרוא את מסריה ומפתחים תחושת חמלה כלפי אדמה סובלת.
כמו כל היצורים החיים גם האדמה זקוקה למים, יוצרת וממחזרת פסולת, פולטת וקולטת חמצן, קושרת קשרים עם הבאים במגע עימה, משתנה, נעה, וברעב מתפרקת ומתה. להבדיל משאר החיים, אדמה מתה אפשר להחיות.
ראיית עולם ידידותית לאדמה ולאדם נולדת מאהבת-מקומות. ככל שאנו רוחשים אהבה למקומנו כן מתרחבת מודעותינו הסביבתית. אנו תופסים כל מקום על פני האדמה, אפילו מקום רחוק שלא ביקרנו בו מעולם, כחלק בלתי נפרד משלמות החיים שלנו כאן על פיסת האדמה הקטנה עליה אנו חיים. זו המשמעות של “עשיה מקומית עם חשיבה עולמית”. גישת דרך ארץ כזו רואה ב”אדמה” מקור לשלום בין בני האדם, ולא סיבה למלחמה. לא רק לומר ‘האדמה שייכת לי’, אלא גם ‘אני שייך לה’. ויש לי תפקיד כלפיה, כלפי הבראתה. והבראת האדמה היא הבראתי שלי עצמי.
לעבדה ולשמרה, קשר אדם/אדמה בתנ”ך
התנ”ך בוחן בעומק רב את הקשר הצבעוני והמורכב בין האדם לסביבתו לאורך התקופות. מעניין לציין כי אף הסטוריונים בני זמנינו מצביעים על קשר עמוק זה כשהם טוענים כי ההסטוריה האנושית כולה אינה אלא נגזרת ממצב האדמה בתקופות השונות. יחס של כבוד מן האנושות כלפי האדמה תמיד היטיב עם כלכלתינו.
אל לנו לטעות ברושם “החקלאי העריץ” שמתקבל מראשית התורה:
“פרו ורבו ומלאו את הארץ ורדו בדגת הים וכבשוה” (בראשית א 28). הרמב”ם הזהיר כי אין להבין פסוק זה בשום אופן כהזמנה לשתלטנות האדם על האדמה, אלא לפרשו לאור היחס לטבע לאורך התנ”ך כולו (שיר השירים, רות, איוב, תהילים), יחס של הערצה ממש.
כבר שורות אחדות הלאה בספר בראשית מתעדנת רוח הדברים: “ויקח אלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה” (שם ב’ 15). את המשמעות הפשוטה-עמוקה של פסוק זה מפרש רש”י: “לעבדה זו מצוות עשה, ולשמרה זו מצוות לא תעשה”.
‘לעבדה’, כלומר אדם מחוייב לעבוד את האדמה, מצווה של עשיה.
‘לשמרה’ כלומר, אם אדם מזניח את האדמה ומניח לה להפוך לשממה, הוא חוטא במעשיו, כלפי האדמה, כלפי האל וכלפי צלחתו:
“ארורה האדמה בעבורך… קוץ ודרדר תצמיח לך…בזיעת אפך תאכל לחם” (שם ג’ 18).
על פי האקולוג איוואן אייזנברג (בספרו המצויין “The Ecology of Eden”) גן העדן מייצג את הקשר המאוזן שהתקיים בין אדם לאדמה כל עוד התפרנסנו מלקטות. חטאה של האנושות הוא נסיונה להוציא מהאדמה יותר ממה שהיא מניבה מטבעה, תוך זירוז תהליכים טבעיים: המצאת המחרשה, המהפכה החקלאית. אדמת גן העדן ‘התגננה מעצמה’ ללא יד אדם והיתה שופעת יבול מאוד. שיטות עיבוד המתערבות בהרמוניה הטבעית הן שהובילו להפרת האיזון: האדמה הפכה תלויה בחסדינו, ואנחנו הפכנו משועבדים לה.
עובדי אדמה הם עמודי התווך הכלכלי של כל תרבות שהיא. גם מטרופולין ענקית נסמכת בסופו של דבר על חקלאיה. אך מקומם החברתי החשוב של חקלאים הולך ופוחת בדורינו, שכן הם משועבדים לצרכן גלובלי רעבתן ותלויים במערכת כלכלית בלתי-תומכת (אנחנו…). שני גורמים אלה מעודדים חקלאים רבים, כאז כן היום, להעדיף רווח כספי מיידי גם במחיר איבוד אדמתם, ולבחור בשיטות עיבוד נצלניות על פני שיטות עיבוד ברות קימא. כך הפכנו את החקלאים שלנו לחבורת חלקאים העושים באדמה כבשלהם. האם אותו חקלאי קשוב לאדמה המתואר בכתבי א.ד גורדון הפך זן נכחד? מה מקורה של תחושת הבעלות והכיבוש שחשים חקלאים בני ימינו על האדמה?
פרמקלצ’ר פונה אל כל אדם כקשור אל האדמה. במסכת יבמות כתוב, ‘אדם שאין לו אדמה איננו אדם’. לדעתי אין הכוונה לנדל”ן, אלא לקשר אל האדמה. לידיעה מנין מגיע מזונך. אפשר לגנן בכל מקום גם אם אין לך גינה בבעלותך. אפשר לגנן במתנ’ס, בגינה קהילתית, מתחת לבניין בעיר או על הגג, בגן או בבית הספר של הילדים, על אי תנועה או בבית אבות. כדי לגנן אין צורך לעזוב את המקצוע והעיסוקים הראשיים שלך. אפשר לגנן בקצוות הזמן, בין לבין.
שיטת הפרמקלצ’ר שואפת להשיב לאדמה את איזונה הבראשיתי, דרך שיתוף פעולה של הגננים עם התהליכים הטבעיים. אסטרטגיות שיקום הקרקע של הפרמקלצ’ר מסייעות לנו להתחיל במלאכה דחופה זו, כאן ועכשיו, מיד בפתח ביתנו ובישובינו. כלי העבודה של גנני הפרמקלצ’ר אינם קילשון ומגרפה, כי אם השלשולים והטחביות, הצמחים ושורשיהם, השמש, הרוח, והמים.
שיטות עיבוד-הקרקע של הפרמקלצ’ר מאופיינות במינימום השקעה ומקסימום תנובה, פחות ופחות יזע ויגיעה, ויותר קשב לתבניות ולתופעות שהשפעתן על כלכלת הארץ חיונית. על מנת להגשים זאת נדרשת השקעה התחלתית מרובה של עבודה ומשאבים, שכן האיזון הטבעי הופר באורח קיצוני.
האדם תבנית נוף אדמתו
אדמה מאוזנת מבטיחה אדם מוזן, אדמה מוזנת מבטיחה על אדם מאוזן. בכל איזור בעולם זקוקים תושביו למזון המסויים שמניבה אדמתם, על המינרלים והויטמינים המיוחדים לו. אך בעידן החקלאות המלאכותית חסרה האדמה רבים מהם.
כש”עבודת האדמה” נעשית באותה כוונה המיוחסת ל”עבודת האל” גומלת לנו האדמה מטובה ב:
- בריאות: מזון חי ונקי מרעלים הוא זכות בסיסית קיומית לכל אדם. זוהי התרופה היחידה שכולנו אכן זקוקים לה.
- מקור לשקט נפשי (מדיטציה) ולחוסן גופני (התעמלות).
- סבלנות: המחיר שגובה “חקלאות אינסטנט” גבוה מידי. הוא כולל שליש עולם רעב (2 מיליארד נפש), ואיום מתמיד באסונות טבע (כסחף אדמה למשל). שימוש בכוח מעורר כוח גדול והרסני ממנו. שיטות האונסות את האדמה ומאיצות את תהליכיה הטבעיים יוצרות פרודוקטיביות לטווח קצר בלבד עד שהאדמה גוועת מעומס הנטל. שיטות פרמקלצ’ר אמנם דורשות זמן, אך משנה לשנה מעשירות את פוריות האדמה אגב השימוש בה.
- מוסריות: כחברה מוסרית אנו מחויבים להימנע מלהפריע לשטחי אדמה נוספים, ולתקן את הנזק שכבר גרמנו בעבר תוך צמצום ומיקוד פעילותינו החקלאית באזורים המיושבים בלאו הכי. אין צורך שכולם יהפכו חקלאים, אך זוהי אחריותו של כל אדם לדעת מה מקור מזונו, וכצרכן נבון לתמוך אך ורק במזון הגדל בשיטות המגבירות את פוריות את האדמה.
(מעובד מתוך הספר ‘גן עדן בפתח הבית’ מאת טליה שניידר בהוצאת הספרים יער).
כותבת המאמר היא טליה שניידר
